© 2023 by NOMAD ON THE ROAD. Proudly created with Wix.com

איך שכחתי את הסלולרי בשכונת התקווה ומצאתי אותו למחרת?

 

 

מבשלת לעצמי חוויות

ביום שלישי בערב, אני מוצאת את עצמי מדלגת בין שלוליות בדרך לשכונת התקווה,  לסדנת "בישול מרקים" מגבשת עם חברי רכזי הנוער השכונתיים בעיר תל-אביב - יפו.

לא ידעתי שאני הולכת "לבשל "לעצמי חוויה מרתקת, רגע אחרי שהסדנת בישול תיגמר!

 

סדנת מרקים וחגיגת טו בשבט עם רכזי המנ"שים (מרכז נוער שכונתי)בתל אביב-יפו -*התמונות צולמו על ידי אבי ג'אמל ושני כהן

 

 וכך היה, הסדנה היתה הצלחה, החבר'ה היו מדהימים כמו תמיד...מסוג הערבים שמזכירים לי כמה אני אוהבת לעבוד בעבודה שלי וכמה כיף שיודעים לתגמל אותנו על עבודת השטח המאתגרת, בקצת זמן איכות לעצמנו ...אז בישלנו, חתכנו והגשנו לשולחן , המרקים  והחיוכים היו בלתי נשכחים...אבל הג'קט איתו באתי ובו גם הסלולרי שלי בהחלט נשכחו בצד! 

 

לא שמתי לב לזה עד שהגעתי הביתה בטרמפ עם חבר לעבודה, ומכיון שרציתי באופן אוטומטי להראות לו תמונות מהערב , חיפשתי את הסלולרי וגיליתי להפתעתי שהוא לא כל  כך בתיק או במעיל שלבשתי, או בשום מקום מסביבי ואז נפל לי האסימון, והבנתי שיש מצב ששכחתי אותו בבית דני בשכונת התקווה! ..תענוג! 

 

סדנת מרקים וחגיגת טו בשבט עם רכזי החינוך של תל אביב- יפו - *התמונה צולמה על ידי אבי ג'אמל

 

 

אז מה עושים בלי סלולרי??? 

קודם כל מסמסים דרך החבר שבא איתי בטרמפ, לחבר אחר שעובד בתקווה כרכז נוער כמוני...ומעדכנים כדי שיעביר את המידע לאחרים שם ועל הבוקר ימצאו את האבדה וישמרו לי עליה .

אבל כאן בעצם מתחיל הסיפור עצמו, מרגע שהבנתי שאני בלי סלולרי לפחות עד שיגיע חזרה (בשאיפה אמן) לידי בצהרים למחרת, עלי לחזור בזמן לאחור ולחיות את חיי כמו בשנות ה80-90 עד שאתחבר למאה ה-21.

 

למה זה כל כך דרמטי?

האמת, שאני הייתי סופר קולית בעניין, משהו מבפנים הרגיע אותי שאני אמצא את האבידות שלי ושרק אתן הזדמנות ליום הזה ללמד אותי כמה דברים על הרגלים לטוב ולרע...על כל מה שהתרגלתי לעשות מהלילה ועד הבוקר-צהרים, וכל מה שלא שמתי לב שבא על חשבון זה....נשמע עדין דרמטי?...בואו נראה אתכם מתעוררים למחויביות יום למחרת, ואין לכם שעון מעורר!!! ...כי הוא בסלולרי!

 

אז מיד פניתי לשותפה שלי לדירה וביקשתי השכמה בשעה שהיא יוצאת מהבית למחרת, שזה שעתיים מוקדם יותר ממה שהייתי צריכה, אבל היי, כשאין ברירה , מתעוררים! (טוב, בפועל היא העירה אותי בתשע ונרדמתי וקמתי שוב בעשר מקידוחים של שכן משפץ, אבל הבנתם את הכוונה...הדברים הקטנים שאנחנו רגילים אליהם:)

 

 

וכמובן, איך אפשר בלי ההרגל של להסתכל בפיסבוק ולקרוא פוסטים ולעשות לייק לתמונות של חברות וחברים וכל זה תופס שעה- שעתיים מהרגע שנכנסתי לפוך ועד שאני נרדמת בפועל...ואם אתם/ן כמוני, אז אתם/ן בוודאי יודעים/ות למה אני מתכוונת לגבי השיטוט הלילי, אבל גם  ובעיקר לגבי השיטוט של הבוקר!

מכירים/ות את זה שעוד לפני שהתעוררתם/ן ממש, כשחצי עין עוד פקוחה, אתם/ן  שמים את השעון על נדנוד ובינתיים נכנסים לראות את כל ההודעות בוואטס אפ, מילים,זימונים ביומן (לוודא שלא שכחתם איזו פגישה כי הסלולרי הוא גם היומן שלכם/ן!)

אז מודה, שדווקא אהבתי ללכת לישון בלי זה, וגם להתעורר בלי זה, אלא ממש לקום בקצב שלי, לפקוח עיניים ושהדבר הראשון שאראה הוא את הבוקר עולה ואת הנעלי בית שלי מחכות לי.

 

אז הבנו בינתיים שאין שעון מעורר ואין יומן  ואין סמסים ומיילים ווואטס אפים...תודו שאתם/ן מתחילים לחשוב כמוני...מצד אחד סופר הרגל וסופר חסר ומצד שני FREEDOM!!!

ואז נסעתי לתזונאית שלי, מירי בלקין , על הבוקר (ירדתי חצי קילו, תודה!) ומצאתי את עצמי ממתינה לאוטובוס (כי אין MOOVIT!)

וקולטת שאין לי באמת מושג מתי הוא אמור לעבור ושאולי כדי ש...אשאל מישהו?!..מוזר,אבל יעיל...בדקתי וגיליתי למזלי שהוא אמור לעבור ממש עוד חמש דקות וכך גם הגעתי בזמן לתזונאית שלי, נשקלתי , נשמתי לרווחה והלכתי להכין לי כוס קפה עם יתר הנשים בסלון ההמתנה לפני שמתחילה ההרצאה עצמה.

 

 

 

מפגשים מקריים

ואז קרה דבר, התישבתי ליד אישה נחמדה שלא הכרתי , כי בדרך כלל בשלב הזה אני מסמסת ומתכתבת על הבוקר עם כל מיני TODO LIST  במטרה לנסות ולמזער משימות ועבודה...ועכשיו משכל מה שהיה לי ביד , היה כוס קפה, התישבה ליד אותה אישה והתחלנו לדבר.

 

 

היא אמרה שהיא מיילדת בבלינסון, ואמרה שהיא בדרך כלל אישה עם אינטואציות גבוהות ושאני לפי מה שהיא מרגישה, עובדת עם קהל, ושאולי תאטרון או חינוך, ושאני אהיה מאושרת בעתיד הרחוק ושבעתיד הקרוב אני מוזמנת אליה לסיבוב אישי במחלקת יולדות...ואני הוקסמתי מהמפגש ומכך שיכולתי לפספס אותה בקלות, ושזה היה ממש נעים לקבל ברכה מאדם זר ולהתחיל ככה את הבוקר.

 

 

 

חשבתי שזה השיא , ואז גיליתי שממש לא!, אחרי השקילה שנמצאת ליד רחוב קפלן, אני בדרך כלל נוהגת ללכת לשרונה, לשתות קפה וסנדוויצון מבית קפה קטן וחמוד שנקרא "קפיטרי" שממוקם בסמוך לבריכת חבצלות מים יפה שלידה גינה מוזיקאלית עם שירים יפים מפעם.

 

אני זוכרת שתמיד התבוננתי באנשים שיש להם זמן לשבת שם בשמש ולעשות עם עצמם פיקניק ואני תמיד לקחתי TOGO  כדי לתפוס את האוטובוס לעבודה שלי...או במקרים שישבתי שם במרפסת החמודה שלהם, רוב הזמן הייתי עסוקה בטלפונים עם חברות או מהעבודה של להביא, לקחת, לזכור ומיני משימות שכאלה...והפעם מצאתי את עצמי חיה את החלום, או לכל הפחות תופסת שמש ליד הבריכת חבצלות עם מוזיקה נעימה באוזנים (לא הייתי צריכה אפילו את הסלולרי בשביל היוטיוב או הג'אנגו או כל פליליסט אחר שהתרגלתי עליו!:), ופשוט שתיתי קפה, ואכלתי בנחת ותפסתי שמש כמו תיירת מין המניין.

 

 

 

העולם מצחיק אז צוחקים

מכיון ששעון יד יש לי, ומכיון שבדיבור פנימי עם עצמי, הבנתי שאולי אני יושבת על עננה של אופטימיות ושאם לא אזדרז אולי לא יהיה לי , לא ג'קט ולא סלולרי לקחת מהתקווה, אז ירדתי במורד שרונה לכיון עזריאלי אל תחנת האוטובוסים בפינת מנחם בגין (מודה שהמראה המקסים של העננים שכמו התיישבו על המגדלים של עזריאלי , היה מחזה לעיניים ואני בדרך כלל בשלב הזה כבר עם הסלולרי במצב מצלמה, מתעדת את הרגע בראש ובצמצם....אז שלפתי ידים לחפש בכיסים של המעיל באופן אינטואטיבי, וכמובן ששנייה אחרי, הבנתי שזה היה מעשה משעשע!)

 

הגעתי לתחנת האוטובוסים , פניתי לכרטיסין כדי לבדוק על איזה קו עלי לעלות כדי להגיע לשכונת התקווה? (לא מספיק תל אביבית כדי להתמצא :) ומשיחת חולין אחת , מצאתי את עצמי על קו 172 מתיישבת ליד איש מבוגר שישב במושב עם הזכוכית שצמוד לדלת במרכז האוטובוס.

  

ממרום כסאו, היתה לו זווית נהדרת לכל האנשים שבאוטובוס ומכיון שגילה אצלי אוזנים פנויות (כי לא התעסקתי בטלפון כמו שאר האוטובוס!) הוא פנה אלי ואמר: "שמת לב שכולם פה עם פרצופים מאד רציניים?", הסתכלתי, ומה שיצא לי לומר זה "שאולי הם מכווצים כי זה חורף, אז זה נראה שהם כועסים או רצינים?!", ומהרגע הזה ועד השלב שבו זיהיתי שאני צריכה לרדת בתחנה שלי, האדון המבוגר התחיל בשרשרת של בדיחות על כל עדה אפשרית, וכל האוטובוס שקט ורציני ורק שנינו מתפקעים מצחוק במושב...חוויה!

 

 

נפרדנו בזריזות אבל החמאתי לו על הבדיחות הטובות והתחלתי לנווט את עצמי לכיון בית דני  (אין גם וויז!) אז אחרי פניה בכיון הלא נכון, חישבתי מסלול מחדש  והגעתי אל היעד כשבינתיים חשבתי במוחי על המפגשים האלה הבוקר, וכמה הזדמנויות אנחנו מפספסים אולי עם הסלולרי הזה?!(אני עוד מהאנשים שבדרך כלל הולכים ומסמסים תוך כדי הליכה, ואז עוצרים, ואז מסמסים שוב, ואז ממשיכים..).אז בהחלט היה מרענן להתבונן מסביב באנשים ולגלות פרח יפה, או אישה מבוגרת שמאכילה 20 חתולים, ועוד .

 

העולם לא עוצר מלכת , כשאין סלולרי, זו סתם אשליה. העולם מציע הזדמנויות למפגשים בין אנשים ורגעים, ואת זה חשוב לזכור כמה שניתן.

 

 

הגעתי אל היעד!

בינתיים זימזתי כל הדרך שיר שאני אוהבת "go your own way"  של fleetwood mac...אולי כי היום הזה נתן בי השראה אז התחברתי לפלייליסט של עצמי.

 

נכנסתי לבניין , הפעם בלי סלולרי אבל מלאה בחוויות ולרגע כירסם בי הספק שאולי הייתי שאננה מדי ובעצם ממזמן הלך הג'קט והסלולרי יחד איתו, אבל ....איך שנכנסתי לחדר המטבח שהוא גם מועדון הקשישות האגדי של שכונת התקווה, קיבלה את פני האחראית, אישה נעימה שישר שאלה אותי באיזה צבע הנרתיק של הסלולרי שלי?...פה כבר הבנתי שיש לי השגחה עליונה, כי היא הגיעה על הבוקר , פתחה את המקום , מצאה את הג'קט  עם האוצר (שהיה בלי בטריה) לכן לא ידעה של מי זה...וחיכתה למאבד הישר.

 

אני סיפרתי לה את סיפור יום האתמול, שעשינו סדנת מרק ושנשארתי לנקות את השולחנות יחד עם כמה חברים מכיון שידענו שיש את מועדון הקשישות בבוקר, ויצאתי בלעדי הג'קט כי היה לי מעיל , תיק ומטריה וכמה עציצים שקיבלתי לטו בשבט, אז לא חשבתי בכלל שחסר לי משהו בידיים.

 

היא אמרה  שבאמת ניקינו יפה (אולי זה עניין של קארמה, שכשאתה עושה משהו טוב בשביל מישהו אחר, זה חוזר אליך?!), ושהיא מודה לנו שהעברנו "וויש" על הכל, סיפרה לי מעט על הקשישות שלה, ואני שיתפתי על המועדון קשישות אצלנו, הזמנתי אותה לנווה צדק להתרשם והיא ענתה בחיוך , והעבירה לי את האבידות המדוברות- ג'קט וסלולרי...כולם טובים ותקילין ובמצב כבוי אבל משגע.

 

ואני חזרתי על צעדי והפעם, מנצלת את תחושת החופש ואת  רגעי ה"אין סלולרי" האחרונים שלי,  מטיילת בדרך לאוטובוס, בשוק התקווה המקסים, ונהנת מהריחות והתבלינים, הקולות והבישולים והיום הזה שהביא איתו הרבה סיפורים.

הגעתי למרכז הקהילתי של נווה צדק, הטענתי את הבטריה ורציתי שזה יקח נצח כי ידעתי שברגע שתיהיה סוללה, בכוחו של הרגל, אחזור  לסורי , לטוב ולרע.

 

מודה שעוד לא בטוחה מה עדיף, אולי האיזון בינהם הוא הנכון , אבל כרגע בין הפלאגין לעולם הזה שדורש הענות 24/7 לבין הרצון למידתיות ולהתנתקות מדי פעם ולהקשבה פנימה לפלייליסט האישי או מימוש הזדמנות לשיחת ניצוצות עם אדם אחר...

כל אלו מלמדים אותי שלפעמים זה דווקא טוב לשכוח את הסלולרי בשכונת התקווה, או לכל הפחות , להתבונן בכל ההרגלים והדרכים לחיות אותם , ולבחור ללכת בדרך שלי.

 

go your own way- fleetwood mac

 

 

 

 

 

 

Please reload