© 2023 by NOMAD ON THE ROAD. Proudly created with Wix.com

“בכל פעם שאת פוגשת אנשים, את פוגשת בהם את עצמך”

השבוע חוויתי חוויה חינוכית שהעמידה נראה לי גם אותי במבחן...

זה התחיל ביום שני שעבר 21.12.15, יום שנחשב ליום פעילות סדיר במרכז הקהילתי, בו אני עובדת כרכזת נוער ומלווה חבר'ה בכיתות ד'-יב'.

כל יום שני מכיל בתוכו פעילות בלתי פורמלית, כמעט כמו כל יום רגיל שלנו, עם פעילויות כמו: כדורגל, חממת למידה, חונכות, קבוצות הדרכה ועוד...

רק שביום שני בערב קורה משהו ייחודי רק למרכז נוער שלי, "הדובדבן שבקצפת"- "בנק זמן" וישיבת צוות צעיר (י'-יב') ובוגר( שי"שינים וחיילים)

המקום של בני הנוער והמתנדבים הצעירים המובילים אצלי, לשתף את חוזקות שלהם, אם בידע, אם בניסיון חיים או התמחות על כלי נגינה, בישול, יצירה, או כל דבר שהם  טובים בו ויכולים ללמד מישהו משהו וההפך.

 

 

 

בנק זמן

השיטה די פשוטה, כל שבוע מישהו מאנשי הצוות ולא משנה הפז"מ או הכיתה בוחרים נושא שהם מעונינים ללמד את שאר אנשי הצוות של מרכז הנוער, למשל:

מתנדב מדרום אפריקה לימד אותנו יוגה, שני ששינים(שנת שירות) של איגי(ארגון נוער גאה) לימדו אותנו על מיניות והסכמה או אי הסכמה, עברנו גם סדנאות יצירה, ערב קריוקי, סדנאות פסיכופליבק, קפצנו לראות הצגת תאטרון של קבוצת תאטרון שכונתית, אפינו או יותר נכון ניסינו לא לשרוף לחם בסדנאת בישול ועוד דברים רבים ויפים מאלה.

 

 

הצוות הוא כל כך אקלקטי, מעין פסיפס אנושי מרתק של אנשים מדתות, אמונות, מגזרים וחלומות שונים, שמתחברים יחד במטרה לזהות נקודות במשותף (למשל חיבה גדולה לסרטי וולט דיסני, אהבה לאוכל של אמא, מוסיקה שמחברת בין אנשים ועוד) וגם למצוא מקום בתוך הקבוצה להיות מי שאת/ה...לא להצטנע, לא להתכווץ בשביל אדם אחר, להביא את עצמך כפי שאתה ולמצוא שיש לך מקום בקבוצה והיא מכילה אותך וגם מעצימה ונותנת לך מקום ובמה להראות מה עוד לא ידענו עליך?! ולא נותנת לך לפספס את ההזדמנות להראות כמה את/ה נפלא/ה!...נשמע חלומי נכון, אבל אכן יש מקום כזה והוא ברוב הזמן נווה של צדק אמיתי.

 

למה ברוב הזמן ולא בכל הזמן, אתם/ן שואלים/ות?...טוב ששאלתם/ן!....עכשיו אסביר למה ואיך זה מתקשר לחוויה החינוכית העצומה שעברה עלי השבוע.

 

"אני נוצרייה ואתם כולכם יהודים, אם אני לא טועה?!"

בשני שעבר 21.12.15 מצאנו את עצמנו בדרך ל"בנק זמן" מיוחד במינו...סיור חג המולד ביפו על ידי מדריכה צעירה שלנו, שהיא ערביה נוצריה וגם מתולתלת~

שבחרה להראות לנו ברוח החג, את הנרטיב שלה ולשלב בין האמונה האישית שלה כנוצרייה, לבין הזהות הערבית שלה כתושבת יפו ובעצם, אם שנייה מורידים את כל הטייטלים של השורה האחרונה, היא פשוט רצתה להראות לנו את הבית ממנו היא באה...ואנחנו הצטרפנו להזמנה ולהזדמנות ללמוד על חג שאנחנו פחות מכירים וגם איך לא, לעשות סלפי עם עץ אשוח:)

 

כבר בתחנה הראשונה קיבלנו את מבוקשנו...המדריכה העמידה אותנו מול עץ אשוח הכבוי אך משגע, בגבעת אנדרומדה, פנתה לקבוצה שעמדה סביבה במעגל, בהתרגשות ואמרה: "אני נוצרייה ואתם כולכם יהודים, אם אני לא טועה?!...אז מה שאני הולכת לספר לכם בסיור, אולי לא יתאים למה שאתם מכירים או מתחברים אליו, אבל רציתי להגיד לכם שזה מה שאני מאמינה בו!...לכן אני מבקשת שתכבדו את זה ואותי."

ובמילים האלה היא התחילה לספר על סיפור בית לחם, מריה ויוסף, על התעברות מריה ע"י רוח הקודש,  על מרשם האוכלוסין, על הנדודים והצירים של מריה, על הולדת ישו באסם, על שלושת השליחים שהגיעו, היא סיפרה על  העץ והסמל שלו להמשכיות החיים בחורף, על האורות שמסמלים כמו כל החגים מסביב, כולם מושפעים מנקודת הזמן שבה האור גובר על החושף וחל היום הקצר בשנה וממנו מתחיל להתעצם האור כסמל לאביב שבאופק...

 

 

היא גם נשאלה על כמה מנהגים שהיא מקיימת, אבל העידה בכנות שהיא לא זוכרת בדיוק את הסיבה...קצת כמו שאני כל פעם לפני חג נכנסת לגוגל, לזכור למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, כמו לאכול סופגניות או להדליק נרות ועוד...אפילו היא סיפרה לנו על היום שבו גילו לה כמה ילדים בוגרים שאין סנטה קלאוס:(...אבל היא סיפרה את זה בכזה עצב של ילדה, שהחלטנו פה אחד למען השבת השמחה, שיש סנטה קלאוס וגם אליהו הנביא בתמונה!

 

מ(שדרות)י-ם אל ים

המדריכה המקסימה הזו העלתה והורידה אותנו בנבכי יפו העתיקה, בין סמטאות ואורות חג מולד, בין עצי אשוח מוארים יותר ופחות(הבטחנו סלפי עם עץ!),

עצרנו אפילו לזרוק מטבעות במזרקת המשאלות אחרי שכל אחד ואחת עצרו לבקש משהו מכל הלב שהלוואי ואכן יתגשמו לבד וביחד.

 

 

עברנו גם דרך הקריסמס מרקט שבנמל יפו שחיכה לנו מלא באורות ונוצצים, שמענו סיפורים על המדריכה ועל השכונה בחג המולד ואפילו קיבלנו הזדמנות לשיטוט חופשי במטרה ללכוד במצלמות רגעים של אור  ושל "ביחדנס" שזו מילה ראשית בז'רגון שלנו.

לעת סיום קפצנו לביקור בית או יותר נכון ביקור ספינה בבית של שתי בנות מהצוות שהן והוריהן מתגוררים שם על ספינה בנמל יפו והתרשמנו מהחיים לרגע בבית ששל אחרים שגם הוא חוויה בפני עצמה...ועם כל הטלטולים והנדנודים חזרנו לקרקע יציבה וטעימה בשם "אבולעפיה" לקנח עם מאפים חמים וסחלב על מדרגות השעון של יפו.

 

ושם התבוננתי בקבוצה השמחה והמרוצה מעצמה שלי, והרהרתי על המילים של המדריכה בפתיחת הסיור שהיו מלאות עומק וצניעות,  לבוא ולשקף את השוני ולבקש מהמקום הזה הקשבה... תוך כדי שאסימונים נופלים בראש במחשבה של "נכון, היא באמת יחידה מבין רבים פה" ו"איזה אומץ וחוזקה יש לנערה הזו לבוא לדבר בצורה גלויה כזו בפני קבוצה ששונה ממנה?!"...הרי לכל אחד ואחת מאיתנו המעמד הזה היה קשה עד מרגש מדי לעמוד מול קבוצה של אנשים ששונים ממך במשהו, כלשהו ולדבר על מי ומה שאת/ה ולהזמין אותם להכנס פנימה. שם למדתי שיעור באומץ והתמלאתי גאווה בחניכים והמדריכים שלי על סיור שהיה מרתק בתוכן וגם ביכולת ההכלה שלנו אחד את השנייה.

 

 

 

"דנה,התקשרתי לבשר שהששניות  מהגרעין התורני רוצות לעזוב בשני הקרוב!"

חזרנו מהסיור הלילי ובינתיים השבוע חלף, הפעילויות היו ברובן מוצלחות ומקצתן עדין לא התניעו...וחזרנו חזרה לשגרה, רק קצת יותר גבוהים (כי עפנו על עצמנו)ומבסוטים מעצמנו לצטט בשיחות בית ולהשיב לשאלות חברים ומשפחה על קריסמס ועל יפו ועל חברים ערבים ונוצרים ועל החוויה המיוחדת הזו שנפלה בחלקנו. ואז זה קרה, (זה השלב שבו אתם אולי שמחים לגלות סדקים בחומה האידאלית שלנו:) שיחת טלפון ביום שלישי שינתה את כל התחושות שחשבתי על המקום שיצרתי ועל פלורליזם וההכלה שהוא מייצג בעיני. הרב שמרכז את בנות השירות שלי מגרעיו יפו תורני יצר איתי קשר והודיע על עזיבתן הפתאומית.

 

מעבר לשוק ניסיתי לרדת לרזולוציה של הסיבות בגללן הן בחרו לעזוב מקום שכיבד אותן בנוכחות ובאוכל כשר, בפינוי מקום פיזי לפעילויות במערכת השעות שלי ופינוי מקום אמיתי בלב של כל אנשי הצוות וההדרכה שאינו מובן מאליו בעיני...התברר בשיחה עם הרב ויותר מאוחר עם הבנות שהסיבות הן בתחושה של הדרדרות רוחנית ו/או חוסר התאמה בין שתי עולמות תרבותיים כאשר אם במקרה אידאלי היינו אמורים להשפיע אחד על השני, במקרה שלהן, הן חשו שהן הושפעו יותר לשלילה מאשר לחיובי ולכן הן מרגישות שעליהן ללכת.

 

ההבדלים באו להרגשתן באותו בנק זמן בנושא מגדר ומיניות שהעבירו שני ש"שינים לארגון נוער גאה ופה גם החשיפה (למרות שיקבלו התרעה והוסברה להן בטרם עת נושא השיחה והן בחרו להשאיר!) המילים והביטויים היו מיניים מדי או בוטים מדי והן הרגישו שנחשפו לתכנים קשים מדי לטעמן וסוג של אובדן התמימות.

 

 מה גם שהמפגש עם שני הש"שנים שבאים מארגון נוער גאה, יצר שיחות עומק קשות על הבדלי אמונה וזהות יהודית ומינית (לדוגמה ש"שין מאיגי העלה את נושא דוד ויונתן והצהיר כי במערכת החינוך שלו לימדו שהם היו זוג הומואים נאהב, בעוד שעבור הבנות הדתיות זה היה שווה ערך כמו לגלות שאין סנטה קלאוס!)

 

או אפילו ההזדמנות להצטרף לסיור בעקבות סנטה קלאוס , נתקל אצלן בפני מחסום שלהרגשתן הן אינן צריכות להחשף לנצרות או לאיסלם או כל דבר אחר שאינו המקום ממנו הן באות.

 

 

 

כך שלמרות כל האהבה שהתגבשה בחודשים הראשונים של תחילת תשעו ולמרות החיבור , הלבביות , הקשר עם האנשים, ההכרות מקרוב ואפילו מציאת נקודות חיבור משותפות בינהן לבין שאר הקבוצה,כל אלו לא הצליחו להאיר על החושך בו הן חשו שהן נמצאות בו כעת ולכן הן ביקשו ללכת...וזה גרם לי לכעס גדול ולאחר מכן, להבנה שלא איתי בסדר באמת עם עצמי ואיתן!

 

"בכל פעם שאת פוגשת אנשים, את פוגשת בהם את עצמך"

הכעס שלי הראשוני נבע מחוסר המקצועיות והאחריות שבלפרק שותפות באמצע שנה, ולאחר מכן, התחלף בכעס אחר עליהן ועל הטיעונים שלהן שהכעיסו אותי כיהודיה ויצרו בי תחושה שהן יותר מדי בית שמאי (מחמירות) ופחות מדי בית הילל (גמישות ומפשרות) כמוני, ולא מצליחות להבין שזה לא הצניעות, והכסות, והשוני שמבדיל ומייצר ריחוק ושהן מתעסקות בטפל במקום בעיקר והוא :" ואהבת לרעך כמוך" וכל השאר זה אמצעי או כלי אבל לא מחליף את המהות או את הדרך.

 

אבל אני בדרך כלל לא בן אדם עצבני ,אלא לרוב די שקט ומפויס עם עצמו ועם אחרים...אז התחלתי לנקות את המשרד והמרכז נוער במקום לחשוב על הבשורה (שאינה מאת ישו אלא מאת כבוד הרב!) ולנסות לעשות קצת סדר בראש בתוך כל הרעשים והמחשבות מסביב...זה עובד בפסח, אז חשבתי לעצמי, למה לא לנסות עכשיו כשצריך סדר בדברים החשובים באמת?!

 

 

ומודה ששם הבנתי שלא הייתי בסדר, שעשיתי איפא ואיפא, שהצלחתי להכיל את המדריכה הנוצריה ערביה שלי, שביקשה ממני ומהקבוצה לכבד את השוני שהיא מביאה,

כפי שבצלחתי להכיל את החיילים שלי וסיפורי החיים שלהם, את הששינים מאיגי והזהויות והצרכים שלהם, ואת כל מי שנכנס בבית זה ומבקש מקום לעצמו בעולם.

 

הצלחתי להכיל את כולם אבל לא להכיל את הנרטיב של הש"שיניות הדתיות שמעבר שלרגע עמדו באותו מעגל כמו המדריכה בסיור ואמרו את אותן המילים רק שאני לא הקשבתי טוב , כי הייתי עסוקה בלהוכיח כמה הסיפור שלהן אבסורדי כיון שהוא לא מתיישב עם מה שאני מאמינה בפן המקצועי ובפן הדתי כאחד.

 

 

 

שמחתי על ההגבלה ועל ההזדמנות לראות את שני הסיפורים שקרו השבוע משתי קצוות שונים מתחברים לנקודה אחת דומה וזה יכולת ההכלה שלנו אל מול מי ששונה מאיתנו. ושם הבנתי שאם אני רוצה להיות אשת חינוך אמיתית עלי לשחרר אותנו ואת הכעס שלי ולהבין שהם מאמינות במה שהן מאמינות , וזה שונה מהאמונה שלי ולכן עלי לכבד אותן כי הן מספיקות כנות ומביאות את האמת שלהן בפני עם כל הקושי בה...וזה הרי המהות:" תקשיב לאמת הפנימית שלך ותעשה רק מה שהלב אומר לך"

 

חוזרים להתחלה

זה השיעור ששוחחנו עליו יחד עם הרב והבנות כשהן באו לבנק זמן בשני השבוע 28.12.15, בנק זמן שעסק בהכרות איתן ובשיחה עימן ועם הרב במטרה להבין במעט

את העולם האמוני שגורם להם להיפרד מאיתנו כעת ולנסות להקשיב גם אם חולקים או לא מסכימים, על אמת הפנימית שהן מביאות לפרידה הזו.

 

שיעור אשר אני מקווה יחלחל לכל חניך, מדריך ומתנדב והם ילכו אחרי האמת שלהם ויפנו לה מחסומים כדי שהיא תזרום כמו מים...וזה יכול לקרות בשיבוץ לא מדויק בצבא, בבחירה לא נכונה של תואר ראשון, בנגיעה לא הולמת של בוס או בוסית, בלמידה שאין בה ערך ואפילו בבחירת בן זוג לחיים שאינו עולה בקנה אחד עם העולם הפנימי שלנו.

 

 

 

יש משפט שיצא לי להתקל בו כמה וכמה פעמים והוא חלק מטקסט נהדר שנקרא "ברגע", אבל אם אני מזככת אותו לכדי שורה משמעותית בעבורי , 

כתוב בה: "בכל פעם שאת פוגשת אנשים, את פוגשת בהם את עצמך..." וזו אולי כל התורה כולה שעלי ללמוד כדי להעביר את החיים האלה בטוב...

 

כי יש בו את ההתבוננות הפנימית והחיצונית כבמראה, לשלוף מתוך האחר את עצמי וללמוד כמה שיעורים על המידות שלי ועל מה שעלי עוד לתקן.

ויש בו את הכנות לבוא ולומר "אני זה אני", ואני לא כמוך...ומהמקום הזה להיבנות ולהקים "נווה של צדק" אמיתי, פיזי ורוחני.

כי אם כבר "סלפי" עם עץ אשוח, אז שזו תיהיה מראה אמיתית של מי אנחנו ליד העץ.

 

 

 

Please reload