© 2023 by NOMAD ON THE ROAD. Proudly created with Wix.com

עושה דרך בים

 

טוב, הפוסט הזה קצת רגיש לי אז מבקשת שתקראו עד סופו ולגבי התגובות...אשמח למחזקות בלבד בסוף הפוסט:)

 

בכנות אשתף שאני בלוגרית בהקפאה.

התוכן האחרון נכתב באזור אוגוסט 2017 שעבר ומאז צללתי למחלת סרטן השד, שאני עולה מהמצולות רק עכשיו,

אז אם נעלמתי לכם, חחח, הייתה לי סיבה מוצדקת עם פתק מהרופא:)

העדפתי לרדת למצולות כדי לאסוף את כל הכוחות שבי להחלמה ולכן פחות שיתפתי, פרט לקומץ משפחה וחברים שהיו בסוד העניינים.

 

והיום, אני מנסה להעיר את כל הדברים הרדומים בי כמו הכתיבה וההבעה שכמו קפאו בזמן,

לנסות לעבד את סך החוויות הטובות והפחות שהרגישו קצת כמו לנסות לעשות דרך בים...ניסיתם פעם לעשות דרך בים?,


מסתבר שזה אפשרי...גם אם הדרך נראית בלתי אפשרית, גם אם היא מורכבת מניתוח וכימותרפיה והקרנות, גם אם היא מורכבת מפאות וכיסוי ראש, (שחשבו שהתחרדתי או שהתחתנתי או הפכתי לסוכנת מוסד, תלוי איזה קהל מתבונן?!:)

וגם אם היא מסתיימת בטיול על ספינת קרוז לקאריביים, נקודת היעד שחיכתה לי כל הדרך שאגיע אליה...הטיול המיוחל שאמא שלי כיוונה והזכירה לי שמחכה לי בסוף המסע הגדול ובו באופן הכי מילולי, עשיתי דרך בים הגדול לעבר חוויות חדשות והבראה מלאה.

 

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאני כבר אחרי ויכולה לשתף אתכם ממקום חזק, אופטימי ומלא תקווה לקראת מה שצופן לי הלאה.

 

כדי לחבר אתכם למה שעברתי, ניסיתי לסכם את כל התקופה בסרטון אחד קצר....מוזמנים להציץ ולהגביר את הווליום ונתראה לאחריו עם תובנות:

 

אז אם ראיתם הכל, אפשר לסכם ולומר שזו היתה תקופה קשה אבל גם מלמדת ומחזקת, כזו שלמדתי בה כמה כוחות יש בי , מיהם האנשים שתמיד אוכל לסמוך עליהם שהם איתי באש ובמים, כמה עוצמה יש באמא ואבא שלי ובמשפחה שלי שהיא הגרעין לסופר פאואר שלי:) ממנה שאבתי את האופטימיות והאהבה לעבור את הכל.

 

וזו הסיבה שאני חוזרת לזה כעת, כי הרגשתי שאם אנסה לגלגל מילים ותמונות אולי אוכל לעורר בי את ההתלהבות לכתוב מחדש,

ואולי לדייק יותר בצורה ובתוכן שרלוונטים ואותנטיים יותר למי שאני היום, 

מכיון שבתקופה הזו נאלצת לשחרר דברים רבים שהגדירו אותי בכל שיחת "אז ספרי קצת על עצמך...",

בין אם בדייט או בעבודה או אפילו בבלוג עצמו.

 

ופתאום שמתי לב שאני כבר לא הרבה דברים...

 

אני כבר לא תל אביבית כי חזרתי לבית המשפחה ביבנה לתקופת ההחלמה.

 

ואני כבר לא עובדת כרכזת נוער בנווה צדק כי התפטרתי רשמית (השבוע!!!:) ושחררתי דבר שהיה בליבי וחלק מחיי ב-5 שנים האחרונות והיום כבר לא מרגיש לי נכון להשאר בו...אז אני משחררת באהבה ומפנה מקום חדש לחלומות.

 

אני כבר לא מתולתלת, חח , למרות שזה היה סימן ההכר שלי כל השנים, כמו בתמונה בבלוג  או בפיסבוק, אבל עכשיו אני קצת אחרת...אותם עיניים חמות ואותו חיוך מאיר, אבל עם שיער קצר וכרגע באופן מפתיע, חלק ...אז מתולתלת אני רק בפוטנציה כרגע.

 

ואני כבר לא חולה, אבל עדין לא קיבלתי פס מלא לעולם הבריאים...עוד ברכבת לשם, אבל מבינה בהכנעה ובסבלנות שיקח לי זמן ועדינות כדי להכיל את כל מה שעברתי השנה, לעבד ולעכל ולהמשיך הלאה כרגיל.

 

אז אני עושה צעדים קטנים...ומקווה לדייק הפעם ואם כבר יש לי הזדמנות להמציא את עצמי מחדש, 

אז מקווה לקלוע בול לחלומות ולמשאלות הלב שלי ולהצליח להיות יותר אני,

כי למרות כל מה שאני כבר לא...

יש הרבה דברים שהלב שלי כבר כן ויהיה מסקרן לגלות אותם יחד.

 

בהזדמנות זו, רוצה להודות לאמי ואבי, לכל משפחתי וחבריי שעזרו לי לעשות דרך בים...לא הייתי מצליחה בלעדיכם!

ועל כך אני מודה לאלוהים יום יום.

דנה סתוי, אותה גברת רק בשינוי אדרת.

 

 

Please reload