© 2023 by NOMAD ON THE ROAD. Proudly created with Wix.com

על הצפה בלב ובים

הלכנו לישון בערך בשתיים בבוקר, פאולה נרדמה במיטה שלה ברגע ששמה את הראש על הכרית, גמורה מעיפות מההרפתקה היומית שלנו בפורטו ריקו, שמה שעון לחמש וחצי בבוקר לקום ליוגה בסיפון העליון בזריחה, רק היא ועוד איזה שבעה אנשים בודדים בכל הקרוז הזה שיש להם את המשמעת להדליק את השמש בשביל קצת כושר ומתיחת שרירים אמיתית, מאמינה לה שזה עושה אותה מאושרת.

 

אני יותר ינשוף לילה, מעדיפה יקיצה טבעית ב12:00 במקרה הטוב, רק תנו לי לישון עד הצהרים ואין מאושרת ממני, לוקחת את הזמן באיזי, לתת לאחרים להיכנס למקלחת לפני, כדי שאחר כך לא יצטרכו להאיץ בי לצאת מהר ובמקום זה נהנת במקווה הפרטי שלי ומהאפשרות לשטוף את חוויות היום וגם את הדאגות, מהעובדה שנשארו לנו רק עוד יומיים בקרוז לפני שחוזרים הביתה לשגרה, היא לארגנטינה ואני לישראל.

שייט בקאריבים- צילמה דנה סתוי


למי שלא מכיר את פאולה, כדאי שתכירו את אחותי המאמצת. כן , יודעת שזה נשמע כמו טלנובלה, והאמת שנפגשנו בארץ הטלנובלות, ארגנטינה, לפני כמה שנים טובות כשבאתי כשליחה לעבוד בקהילה היהודית שלה והיא והמשפחה המדהימה שלה אימצו אותי לחיקם כבת בית. זו היתה חברות ממבט ראשון וקשר שהצליח להחזיק ולהתעצם למרות כל העליות והירידות של החיים, תרתיי משמע, אבל זה כבר סיפור שמבטיחה לספר בפעם אחרת ובינתיים בשקט בשקט, כדי שלא נעיר אותה, נחזור לסיפור שלנו. 

 

קרוז בקאריבים-דנה ופאולה בבית המושל בפורטו ריקו- צילמה דנה סתוי
 

איך ששמתי את הראש בכרית השמימית, הוצאתי את השמיכה ההדוקה מדי כדי שיהיה לי מקום לרגלים  וכיביתי את המתג הנכון בקבינה, אחרי שהספקתי כמובן להדליק בטעות כל אור אחר אפשרי מלבד האור שמכבה את המנורות לילה מעל הראשים שלי ושל פאו.

התעוררתי בחמש וחצי לקולות ההתארגנות של פאולה ששאלה אותי לגבי איזו נזילה בחדר, בחצי עין הגבתי שזה בטח מהמזגן, כמו מבינה גדולה, והיא התרצתה אמרה בואנס נוצאס וסגרה את הדלת ואני צללתי לישון כיאה לי בקודש.

 

בתשע בבוקר בערך הרגשתי ששתיית היתר שלנו בפורטו ריקו קוראת לי להקיץ לשירותים, הבטחתי למיטה שאני עוד דקה חוזרת אליה וירדתי בעצלתיים לכיוון השירוקלחת כשהרגשתי לרגע שהרגלים שלי דורכות על משטח רטוב במיוחד ומה שהסתמן כהצפה של כל הכניסה לקבינה שלנו. בעיה.

 

 חייבות להרים לחיים עם פינה קולדה וקוקוס טרי טרי- קרוז בקארייבים- דנה ופאולה- צילמה דנה סתוי

 

המחשבה הראשונה שהייתה לי שכזו נזילה ממזגן עדין לא חוויתי מימי, ויש לי פזמ בדירות תל אביביות שהמזגן מעיר אותך בבוקר בטפטופים, ושנית, חשבתי לעצמי שזו נזילה של מים בתוך ספינת קרוז באמצע האוקיאנוס השקט, וזו כבר בעיה די בעיתית והפעם האחרונה שזה קרה, זה נגמר בשיר של סלין דיון.

 

אז נאלצתי להפר את ההבטחה לחזור למיטה, וברגע של צלילות מחשבה הפנמתי שסדר הדברים הוא קודם כל, ללכת לשירותים כי כל המים האלו עשו לי חשק לפיפי ושנית כל, לפתוח את הדלת ולקרוא לקונסיארג' או בעברית צחה, לשרתי החדרים האינדונזים שלנו, באנד ודודית, הידועים גם בכינויים, בן ויהודית ולמרות שאני בפיג'מה ולמרות שיש סיכוי סביר שברגע שאקרא להם כל העולם ואחותו יתוודעו לפיג'מה שלי, זה הדבר הנכון לעשות והם וודאי ידעו מה לעשות עם הטיטאניק הזה.

 

פתחתי דלת ובמקרה באנד עבר וראה אותי וכמובן בירך ב"גוד מורנינג מיס דנה" ואני השבתי ב"טרימה קאסי", שזה תודה באינדונזית, והוספתי "באנד,אי טינק ווי אב אה פרובלם!",  כי שם בערך האינדונזית שלי נגמרה והמים נשפכו החוצה.

 

 

 הקבינה המוצפת שלנו- צילמה דנה סתוי

 

תוך חמש דקות בלי להגזים סיירת מטכ"ל של אינדונזים בסרבלים ומתקני מדוזה שעטו לכיון החדר, הולכים וחוזרים, עם מגבות ושואבי אבק שהם בעצם שואבי מים, וכל מיני קציני פיקוד של הספינה בדרגות מעל דודית ובאנד ומעל מעל דודית ובאנד , נכנסו ויצאו מהחדר מנסים להבין מאיפה הנזילה ובתוך כל זה אני יושבת בפיג'מה על הספה ומתבוננת ולא בטוחה איך אני מספרת את כל זה לפאולה.

 

בתוך כל ההמולה של היוצאים והנכנסים, הסולמות והחבלים, הקצינים ופועלי הניקיון, השתעשעתי לעצמי במחשבה מכמות האנשים שיכולה להיכנס לקבינה קטנה כמו שלנו, כי זה נשמע כמו התחלה של הבדיחות של אבא שלי על כמה פילים נכנסים לאוטו ביאנקי, ומסתבר שהרבה יותר ממה שחשבתי ומהפילים עצמם באופן די מפתיע.

 

ובתוך כל זה ניגשת אלי גברת מתוקתקת, מציגה עצמה כמנהלת שירות לקוחות ומתנצלת עד עמקי נשמתה על כל ההמולה בפיג'מה. הגברת מסבירה שהמצב מעט מורכב ושיש נזילה בצינור הראשי שבמקרה עובר בדיוק מעל החדר שלנו ולכן הוזמנו צוותי הקומנדו הימי של התחזוקה לתפעל בבעיה  וניכר שזה לא דבר שייפתר בשעות הקרובות.

 

אני משיבה שאין לי בעיה לחכות כי אני בכל מקרה עם פיג'מה בחדר מוצף מגבות ושפאולה חברתי לחדר ואחותי הארגנטינאית וודאי עברה מהיוגה לבריכה ותבוא בעוד שעתיים או יותר כדי להעיר אותי לאכול יחד כמו שעשינו עד כה, ב12 ימי הקרוז שלנו בקאריבים ואולי עד אז הכל כבר יטופל.

 

 רק לא להכנס לפאניקה- מתוך מוזיאון במיאמי - צילמה דנה סתוי

 

הגברת המתוקתקת עוברת מטון של מארחת לטון של פיקוד העורף ומסבירה שאני ומיס פאולה נאלץ לעבור חדר שינתן לנו קומפלימנטרי, כלומר באדיבות הספינה עקב המצב הנוכחי ושכל זה חייב להתבצע בשעה הקרובה!

עכשיו אני, עייפה, מודעת לזה שכבר עשר ועדין לא שתיתי קפסיטו, מקבלת בהכנעה שאני והמיטה לא נפגש בשעות הקרובות ומנסה להסביר לה שאנחנו כבר התרגלנו לחדר הזה ולא בא לנו לעבור.

 

הסברתי לה שהתחברנו כבר לדודית ולבאנד, שמדברים אתנו כל בוקר ומשאירים מגבות בצורת חיות בכל ערב ושמבאס אותנו לזוז עכשיו מהחדר שהפך לבית שלנו על הים ב-12 ימי הקרוז, ושיש לנו כבר שכנים שאנחנו מכירות משני צדי הקבינות שלנו, כולל יעקב השכן היהודי מסקוטלנד, ששמח לשמוע אותנו מרכלות בעברית ושיתף משלו בעברית משובשת עם מבטא סקוטי על המשפחה שלו בקיבוץ.

 

פניתי ללב שלה בניסיונות לשכנע שמכיוון שנותרו לנו עוד יומיים בלבד בקרוז עד שמגיעים למיאמי,  לא ממש בא לנו שינוי ואנחנו מעדיפות פחות להיסחב עכשיו עם כל המזוודות שעדין לא ארוזות וכל הציוד והמתנות והשלל הקאריבי לחדר אחר נטול אופי וחוויות במקומו של החדר שלנו שספג בשבועיים האלה סיפורים שעדיף שישארו באוקינוס השקט.

 

מה הספקנו לעולל ב12 ימי קרוז מתוך 14- צילמה דנה סתוי

 

אבל הגברת המתוקתקת התנצלה שהבעיה מורכבת וכבר הכריזה על הפינוי והמעבר באוקי טוקי שלה. וכדי לרכך את כאביי, הציעה שאבוא אחריה לראות את החדר החדש ושדודית ובאנד יעזרו לי לארוז ולפרוק הכל בשעה הקרובה עד שמיס פאולה תחזור לפחות.

ביקשתי מכל הקומנדו כמה דקות מחוץ לחדר כדי להחליף לג'ינס וחולצה מזדמנים מהארון, שמתי פתק בעברית בכניסה לדלת בשביל פאו ועליתי אחרי הגברת המתוקתקת במעלית לקומה העשירית בחוסר חשק ובכאב ראש על כל הפירוק והרכבה שיש לי לתקתק עכשיו בעצמי.

 

ועוד מבלי שפאולה יודעת בכלל ומה גם שאי אפשר להשיג אותה, כי בקרוז אין קליטה כשנמצאים בלב ים, ואם אני אעלה היא יכולה בדיוק לרדת או לבוא ממפלס אחר וזה יהיה כמו חתול ועכבר אז כבר עדיף להישאר ולחכות לה, שלא לדבר על לחזור לשיטות של פעם מבחינת תקשורת, שעות מפגש ופתקים.

 

הגברת המתוקתקת שלפה את המפתח האלקטרוני ופתחה את הדלת לחדר החדש שלנו ליומיים הקרובים, וכשנכנסתי הסתכלתי על החדר והתחלתי להתפקע מצחוק.

 

 הקבינה לפני בתמונות למעלה והסוויטה אחרי השדרוג בתמונות למטה- הכל לטובה- צילמה דנה סתוי

 

 

קומפלינטורי

אין על המילה הזו "קומפלימנטורי"(באדיבות), היא הייתה המרחק עצמו בין החדר שלנו לבין הסוויטה שקיבלנו בקומה העשירית שגדולה פי שתים וחצי מהקבינה שלנו, עם שתי מיטות קינג סייז, סלון עם טלוויזיה ומקלחת רחבה עם ג'קוזי וגולת הכותרת, מרפסת לים בעוד שבשלנו היה רק חלון חסום שלא היה ניתן לפתוח ורק השדרוג לחדר עם חלון, במקום בלי חלון, עלה לנו כמה מאות דולרים.

 

והמחשבה היחידה שעברה לי בראש, זה איך אני מסבירה לפאולה מה קרה כאן בזמן שהיא הלכה ליוגה?! אבל נאלצתי לעצור את המחשבה הזו ולעבור לאוטומט כי מרגע שאישרתי בשמי ובשם מיס פאולה את קבלת הסוויטה החדשה בלת ברירה ועד שירדנו במעלית חזרה לקומה החמישית, התנדפו להן כל הסיבות הטובות למה רציתי להישאר בחדר מלכתחילה.

 

במקום זה התחלתי במבצע אריזה של כל המזוודות שלנו בסיוע של דודית ובאנד שברגע שנכנסו לחדר החדש התלהבו עוד יותר בשבילנו מכל הסיטואציה וצחקו שחבל שזה לא קרה לנו בשלב מוקדם יותר של הקרוז. תוך חצי שעה כל הקבינה על חפציה הייתה ריקה מתוכן וכל הציוד כולל המזוודות והנספחים הועברו בביטחה לסוויטה למעלה, כאילו מעולם הייתה שלנו. ובמקום לבדוק את המיטה החדשה של הקינג סיז מקרוב ולהמשיך את השנת בוקר שלי שהפכה כבר בשלב הזה להיות שלאף שטונדה.

 

במקום זה התמקמתי בספה בחדר הישן והריק עמוס המגבות, הזמנתי רום סרוויס (שלמען הסדר הטוב אציין שבקרוז הארוחות האלה בחינם וכלולות במחיר של הקרוז אז אפשר לעוף על עצמך באמת) הזמנתי ארוחת בוקר כמעין סעודה אחרונה בחדר ששירת אותנו נאמנה בשבועיים האחרונים, וחיכיתי לפאולה שלא ידעה שגם המפתח לחדר שלה כבר לא פעיל, וכל הבגדים והציוד שלה כבר לא שם ומחכים לה בסוויטה שקיבלנו בגלל נזילה שהיא קלטה בחמש וחצי בבוקר.

 

 

סרטון אחריי המעבר- סיפור אמיתי- צילמה דנה סתוי

 

הגברת המתוקתקת התקשרה לראות אם מיס פאולה כבר חזרה ואם הכל בסדר, בזמן שזללתי לי בנחת, משועשעת מכל הסיטואציה, ובתום השיחה רק עידכנה אותנו וחזרה על מילות הקסם שכל כך למדתי לאהוב ואמרה ש"קומפלמנטורי" הם רוצים לתת לנו על כל עוגמת הנפש גם כניסה זוגית למסעדת הגורמה היוקרתית בערב האחרון שלנו שם.

 

מסעדה שכל המליינים של הספינה היו נכנסים אליה אחרי הקזינו ואנחנו היינו מסתכלות מבחוץ כמו ילדות עזובות ומפנטזות על האוכל שעולה בדולרים במקום בקלוריות עבור כל מנה. השבתי ב"טנקיו ווארי מאץ" נימוסי ורגע אחרי שסגרתי את השפופרת נכנסת לחדר הפתוח ועמוס המגבות, מיס פאולה בכבודה ובעצמה במבט המום כמנסה להבין מה קרה פה ואיך קרה הנס שהשעה 11:00 ואני ערה?!

"הפתעהההה", קראתי לעברה, המילה היחידה שעלתה לי לראש בניסיון לסכם את כל מלחמת העולמות שקרתה פה בשלוש השעות האחרונות בחיי שהיו ההפך הגמור מיוגה.  

 

 

כשפאולה חזרה מהיוגה

"קא פאסו?", שאלה חצי מחויכת חצי מודאגת את שאלת המה קרה הארגנטינאית שלה, "הו, עניתי לה, את זוכרת את הטפטוף בבוקר, מפה לשם, אנחנו עם כל הציוד שלנו והבגדים בסוויטה בקומה העשירית והחדר הזה כבר לא שלנו והכרטיס שלך כבר לא פעיל, אה ויש לנו הזמנה לארוחת ערב זוגית במסעדה של המליינים. הפתעה!"

 

את היומיים האחרונים חגגנו כמו מלכות, מדי פעם דאגנו לעבור בקומה החמישית כדי לבדוק מה שלום דודית ובאנד ויעקב השכן הסקוטי, בשאר הזמן הלכנו לבריכה ולדיסקוטק, נפגשנו עם חברים למסע על קוקטיילים ושיחות עומק, אכלנו במסעדת היוקרה והיינו היחידות שעשינו סלפי עם השף כיאה למעמדנו.

 

 

"ואני יודעת שבים יש גל אחד שהוא שלי...וחתיכת שמים"

נזכרתי בשיחה שלנו אז, איך פחדתי מכל השינוי שהשנה הזו כפתה עלי והגוף שלי רעד מעצם המחשבה על מחלת הסרטן שלי שהבהילה אותי עד עמקי נשמתי, מהחרדה שאאלץ לאבד את השיער והגוף כפי שאהבתי אותו, ובעל כורחי אאלץ לוותר על העבודה החינוכית שהייתי כל כך שקועה בה עד שכל מה שהייתי עושה זה ללכת לעבוד וללכת לישון ובין לבין אולי לחטוף משהו לאכול.

פתאום היא לא הייתה רלוונטית, והדירה ברוטשילד כבר לא היתה רלוונטית, והאהבה שהתפתחה לי למשהו כבר לא היתה רלוונטית כי הוא נעלם כמו חברים וחברות רבים אחרים שנעלמו באותה תקופה או מפחד מעצמם או ממבוכה.

 

ופאולה הייתה מרגיעה אותי ומנחמת ואומרת שלפעמים שינויים זה דבר טוב ובמקום לחבק קרוב, הייתה שולחת לי אהבה מרחוק ומזכירה לי שקבענו כשהרוב יגמר נפגש באמצע וניסע לטיול בקאריביים והייתה מתארת לי את המים התכולים והקוקוסים ומייחלת ליום שנשב אחת ליד השנייה בלי אוקיינוס שמפריד באמצע ונשכב על הגב נשים שיר של אהוד בנאי ומעלינו חופה של כוכבים.

 

 חופה של כוכבים- WIX

 

ופאולה שהייתה נביאה ולא ידעה, ישבה איתי במרפסת בסוויטה של החיים ולימדה אותי ששינוי גם אם בהתחלה הוא מרגיש לא נוח ולא נעים ומרחיק אותך מהמוכר והידוע, לפעמים הוא גם לטובתך כי הוא יכול לשדרג לך את החיים, קומפלימנטורי (באדיבות) של  ההוא מלמעלה.

 

 תמונות מסכמות מהקרוז לקאריבים- צילמה דנה סתוי

 

Please reload