© 2023 by NOMAD ON THE ROAD. Proudly created with Wix.com

נפרדנו כך

I DID IT MY WAY- 

 

איך משחררים מקום שהיה כל כך משמעותי בשבילי בשש השנים האחרונות? כמה קשה זה לסיים פרק בחיים ולהחליט לנוע קדימה.

אצלי ההחלטה הזו התבשלה והתנדנדה בשנתיים האחרונות ובכל פעם מצאתי תירוץ להשאר, אם זה בשביל הבוגרים שלי שגידלתי את רובם מכיתה ט' ורציתי להשאר לפחות עד שיתגייסו.

 

או אם זה בשביל הצוות המתנדב אצלי, של ששינים (שנת שירות) וחיילים, שכל שנה התחלפו והביאו משב רוח רענן של אתגרים ועולמות שמעולם לא הכרתי קודם.

וידעתי שאם אשאר רק עוד קצת, הם יגלו לי דברים מטורפים על עצמם ועל החיים שלהם ואני ארגיש שאני מתמלאת מחדש באהבה כלפיהם ומתחדשת גם אם לא זזתי מילמטר מאותו מקום.

האנשים בכל שנה ושנה שינו לי את המקום וגרמו לו להראות אחרת לגמרי. וזה כבר קסם בפני עצמו!

כי איזו עוד עבודה נראת ככה?

 

 סרטון מרגש שהכינו עבורי לאירוע הפרידה שמסכם תקופה אדירה - על העריכה דקל שטר וכנרת פרץ

 

ואיזו עוד עבודה אתם מכירים שגורמת לך לרצות להשאר כי הצוות שעובד איתך יד ביד, שנה אחר שנה, הופך לחלק מהמשפחה שלך, וגורם לבפנוכו  לפחד שאין סיכוי שאכיר אנשים כל כך טובים, נדיבים ומעוררי השראה במקום אחר, כמו אלו שעבדתי איתם בשנים האלו.

 

אבל לפעמים החיים קובעים לנו מה לעשות, ומה שהיה לי קשה לשחרר מרצון, הפך למשהו שנאלצתי לשחרר בעל כורחי,

כתוצאה מההתנתקות של שנה לטובת החלמה מהמחלה שהתגלתה בתחילת השנה שעברה.

וכך קרה שבין רגע התחלף לי הסילבוס החינוכי שלי כרכזת נוער בנווה צדק, שעוד הספקתי לכתוב אותו ביומן ולשלוח אפילו זימונים של שנה מראש במחשבה שזו עוד שנה שגרתית שלי בתפקיד. 

 

והפך בין לילה ללא רלוונטי בעליל ומקומי התחלף בדמותם של היורשים שלי כנרת ודקל המקסימים שמיהרו להתגייס לטובתי ובמקום התכנון המיועד התחלף הסילבוס לרפואי לפי הפרוטוקול של האונקולוגית שלי ונפרש על שנה שלמה שלא היה לה דבר וחצי דבר עם הבוגרים, המדריכים, צוות המרכז, הישיבות צוות, הפרויקטים החברתיים, הקורסים שרצינו לפתוח, ההכשרות והסמינירים ובעצם כל דבר שהיה קשור לחיים שלי בשש שנים האחרונות.

 

ומצאתי את עצמי במצב של קיפאון מכל המוכר והידוע ונאלצת לשחרר הכל.

 

Fleetwood Mac - Go Your Own Way 

 

"הלילה, הלילה, הלילה מסיבה גדולה הלילה"

כל הרגשות האלו התנקזו למסיבת פרידה אחת שלמזלי לא היתה בהפתעה מבחינת המועד שלה, אבל כל שאר התוכן וההתרגשות ממי שהגיע לחלוק כבוד ולחבק היה בגדר הפתעה אחת אדירה!

הגיעו בוגרים שלי מכל השנים, בינהם חניכים ואנשי צוותי הדרכה שליוותי, הגיעו גם פעילים שכונתיים, ובנוסף להם התלוו אלי המשפחה שלי לחזק ולתמוך, וגם כמובן צוות המרכז הקהילתי שעבדתי בו על אנשיו הטובים, הגיעו במפתיע רכזי הדרכה שהיו קולגות שלי במשך שנים,

ואף המנהלים שלי מהמחלקה לנוער וצעירים מתקופות שונות במהלך עבודתי, שלמרות שהם כבר התקדמו לתפקידים שונים בעירייה, הם בכל זאת באו לברך ולשבח ואני מודה שלא ציפיתי לכל זה.

 

היה מרגש ברמות של כלת הערב.

 

 

 מלאת אהבה- חיבוק בהפתעה מכל הבוגרים שלי שלא החמיצו הזדמנות לבוא ולאהוב מקרוב- צילם טל סתוי

 

לא שאני לא מכירה בערך של עצמי או באנשים שסבבו אותי...מכירה בעל פי, ואוהבת אחד אחת.

העניין היה שחשבתי בקטן, על תשומת לב צנועה והזדמנות מבחינתי לסיים יפה, להפגש לישיבת צוות אחרונה עם האנשים שעבדתי עימם, להרים כוסית, לשאת דברים וזהו בעקרון...אבל טלי אבניאון המנהלת שלי חשבה אחרת.

ויחד עם צוות המרכז והיורשים שלי, דקל וכנרת הם רקחו יחד ערב קסום בסגנון "חיים שכאלה" עם פאנל מתחלף של דוברים שעלו לשתף מסיפורים וזיכרונות מהתקופה שלנו יחד ומה שאני עבורם.

 

התפקיד שלי בשלב הזה היה לנשום ולנסות להיות קולית כמה שניתן למרות המראה המדהים הזה של כל האהובים עלי במרחב של זמן ומקום אחד יחד. שזה חלומה של כל אמא חינוכית.

 

 התרגשות בשיאה- סרטון מסכם של התקופה שלנו יחד- צילם טל סתוי

 

המזל שלי, שחבר טוב של אבא שלי שהוא צלם, הוזמן על ידי אבא שלי שממנו ספגתי את אהבה לתיעוד כל דבר שזז ושלום סייע לי וצילם את כל האירוע באופן שיכולתי לשבת אחר כך בבית ברוגע ולראות את כל הרגעים שחמקו מזיכרוני בגלל שהתרגשתי עד מאד.

 

פתאום התעמקתי בסרטון שהקרינו עלי שם  מכל התקופות שלנו יחד, והסתכלתי על החיוכים והצחוק שעלה ממני בזמן שארגנו שם משחק טריוויה עלי בסגנון KAHOOT שהיה מעולה ומצחיק והראה לי כמה החבר'ה שלי מכירים אותי באמת...והם מכירים עד מאד!, 

קיבלתי מתנת פז לשמוע מה האנשים שעבדתי עימם ראו בי או לקחו ממני, וזה משהו שלא מתגשם לרוב לאנשי חינוך שבדרך כלל רגילים לזרוע בידיעה שהם לא יהנו לקצור את הפירות. וזו מלאכת החינוך שמוכרת לכל מי שעובד בה שנים .

 לכן לא ציפית לדבר וקיבלתי הרבה מעל המצופה.

 

"לא רק אתם התבגרתם כאן, גם אני התבגרתי כאן ולכן זה הזמן לעזוב את הקן"-צילם טל סתוי

 

וכך קרה, שלמשך כמה שעות טובות התחברו כל חלקי הפאזל החינוכי שלי ליצירה אחת משולמת, והותירו אותי עם רגלים רועדות ועם לב מלא באהבה והייתי חייבת לשתף מהקסם הזה שהיה שם ובהזדמנות הזו גם להודות כהלכה לטלי אבניאון, המנהלת שלי ולצוות המרכז הקהילתי ולדקל וכנרת על ערב שגרם לי להזכר בכל מה שהספקתי לשכוח על עצמי בשנה האחרונה.

 

נתתם לי אוסף שלם של חוויות וחיבוק אמיתי לדרך החדשה שאני נעה לקראתה שגם אם היא מעט חשוכה עבורי כרגע ולא לגמרי ברורה באשר לצעד הבא ולתפקיד הבא שעלי למלא בייעוד שלי, לפחות אני עושה את הצעדים בהרגשה שאני לא לבד.

מאחורי יש פמלייה שלמה של אנשים אהובים ויקרים לליבי שאני יודעת שמעבר להגדרות תפקיד ואינטרס, התחברנו באמת וזה המבחן האמיתי ששווה להצטיין בו.

 

סרטון מסכם של האירוע לכל מי שצריך את הגרסה המקוצרת:)

--------

 

נאום פרידה

ולמי שהגיע עד כאן ויש סבלנות להמשיך עוד טיפה, אשמח לסיים ולהודות כהלכה לכל מי שהיה שותף עבורי לדרך

ובכך גם לשתף אתכם במילים שנשאתי שם שהכנתי במועד מועד למקרה ולא יצאו לי מילים מההתרגשות ומזל שעשיתי את זה למרות שהבוגרים שלי רגילים שאני אף פעם לא קוראת מדף כי הנאומים שלי לרוב יוצאים בקו ישר מהלב שלי ללב שלהם.

הפעם מכיון שלא רציתי לשכוח אף אחד חלילה, ישבתי וכתבתי נאום אמיתי לראשונה בחיי שיותר מאשמח לשתף אותו איתכם/ן כאן:

 

"זהו מכתב פרידה.

וכיאה לי בקודש אנסה לשלב בין הפורמליות שבו, לפחות פורמליות שבי.

 

קראתי לאחרונה מדבריו של  פרופ יורם ארבל שניסה להגדיר אושר ואהבה ואמר כך:

" אושר בשבילי זה חיים שבהם ההרגשה הכללית היא הרגשה טובה. שכאדם, אתה קם בבוקר ושמח שקמת, אתה מסתכל מי נמצא לידך  ואתה שמח שזה בן האדם הזה ולא בן אדם אחר, ואתה יוצא מהבית והולך לעבודה  ואתה שמח שרוב הדברים שאתה עושה בחיים, אתה עושה עם שמחה בלב, בציפייה, מתוך הכרת ערך ומשמעות."

 

אני מסיימת שש שנים של עבודה מלאת ערך ומשמעות כרכזת נוער וקהילה במרכז הקהילתי בנווה צדק,

מתוכם, חמש שנים של עשייה סוערת וסוחפת ושנה אחת שהתחילה ממש היום לפני שנה ב30.8.17 בבשורה שגרמה לי לרדת למחתרת ולשמוט את כל מעללי, בעל כורחי בשל מחלה.

 

על השנה האחרונה ומה שלמדתי ממנה אתייחס עוד מעט, אבל לפני כן, אני רוצה להתייחס לחמשת השנים שעברו עלי כאן

ולהודות לכמה אנשים טובים באמצע הדרך.

הכל התחיל בזכות אישה מיוחדת במינה ששמה טלי אבניאון, המנהלת שלי,  שעצרה אותי באמצע שדרות רוטשילד בצהרי היום, מספר ימים אחרי ראיון העבודה, כדי לחבק ולהודיע לי בחגיגיות שהתקבלתי לכאן.

(חשבתי על זה באותו רגע, שאם ככה, בכזה חיבוק והתרגשות מתקבלים כאן לעבודה, זו ללא ספק הולכת להיות עבודת חלומות. וכך זה היה.)

 

האוצר האנושי של נווה צדק- זהב אחד אחת

נכנסתי להדריך במרכז הקהילתי שתי קבוצות וחצי של בני נוער, בינהם  פגשתי את רותם ולוליק שהיו המדציות הראשונות שלי, ואת  גל ושחר וחבריהם, שהכרתי שהן היו בקבוצת ה-ו' בערך  ולאט לאט התחלתי למפות ולגלות את האוצר האנושי שחבוי לי כאן בשכונה.

 

גיליתי את דור וקבוצת הקפוארה שמהר מאד סופחה לקבוצת פורטוגזית למתחילים, פתחנו שכונדיאל בזכות שלום שרצה בשכונה קבוצת כדורגל לשחק בה, ולימים הפך לרכז השכונדיאל המעולל. חבר הביא חבר ומדריכים שנכנסו הביאו משב רוח רענן, זאת למרות ההתחלה המעט מאתגרת שהיתה לנו והרצון להדביק פערים עם המנשים האחרים.

 

הצלחנו לפתוח קבוצת מדריכים צעירים שאיה, טלטל, עדן ודקל היו מבוגריה, ולחדש את החממת למידה שהיתה במרכז הקהילתי בהתחלה, ולאט לאט ובעיקר בזכות הנשק הסודי שלי, רביה ורונית, שהכירו כל בן ובת נוער נושמים בשכונה, התחלנו במשימת נדנוד להורים ולילדים, כדי שיתנו צ'אנס להתאהב בנו מחדש.

(עד היום אני זוכרת את מיקה ונועה עומדות בפתח החממה מתחבאות מאחורי אמא שלהן וחוששות להכנס למנ"ש אבל מה שהן לא ידעו וגם אני, שהן יכנסו ללב שלי שציפה להן מאד ...ואיזה מזל שהן נכנסו כי לא הייתי מצליחה לדמיין את המנש בלעדיהן!)

 

וככה במלאכת מחשבת התחלנו את הקנוניה הגדולה מכולם, להפוך את השכונה מתיירותית וידידותית למשפחות,

למקום חדש וטרי לבני נוער, והשכונה התמלאה בנוכחות שלנו והפכנו לשם דבר בקהילה.

טלי ואני- בית ספר להעצמה נשית

 

טלי, האם האומנת שלקחה חסות על "האח הבוגר אבל מעט חורג" הזה שגדל לה בשכונה, אימצה אותנו מהר מאד כ-שלה, ומתחילת הדרך גרמה לי להאמין שיש כאן קרקע פורייה, גם אם לא עדרו אותה  שנים. טלי האמינה ואהבה אותנו למרות כל קשיי ההתבגרות כיאה לטינאג'רים, ותמכה ביצירת בית משלנו, והקצתה מרחב במרכז למשרד משלי שלא היה כלל קודם ורבה עם מחלקת מקלטים כדי שיהיה לנו מקום מפלט ועיר מקלט לכל הנוער בנווה צדק, כרם התימנים, צפון יפו ופלורנטין.

 

היא הבינה את החשיבות של הנוער בשכונה בעוד שמנהלים אחרים סביבנו עוד לא דיברו מנ"שית, ונתנה לי מקום בצוות המרכז ורוח גבית לעוף על החלומות שלי , מה שאיפשר לי לתת לצוותים המתנדבים כאן מקום לבטא את עצמם ואת החלומות שלהם.

ולפי זה נבנה וקם המנש בכל שנה ושנה. ממש כמו כרובית.

 

טלי יקרה, את וצוות המרכז שכולל את רביה, רונית, גלרון, וליאור  ושאר אנשים שכבר המשיכו בדרכם ועצרו כאן לרגע, כולכם הייתם לי לנחמה ולכוח מניע בכל שנותיי כאן ובפרט בשנה האחרונה.

אני מעריכה אתכם עד בלי די ומודה על ההזדמנות לעבוד יחד, לגבות זה את זו, לצחוק יחד, לבכות יחד, ללמוד אחד מהשנייה כדי לא להמציא סתם גלגלים, לחגוג יחד את הסלבסטר במשרד כמו שעשיתי פעם עם רביה ולשלוח לרונית תמונה שתחשוב שאנחנו במסיבה בלעדיה,

או לשבת בישיבת צוות ולדעת שתמיד יש סבב תפקידים ורונית תמיד ראשונה לברך ואני תמיד אחרונה לצלם סלפי,

או לעבור דירה עם גלרון ממשרד למשרד ולדבר על דקורציה ועל רוני ומלחמת כוכבים או לעלות עם ליאור מחשבות על טיולים בחו"ל או סיורים בארץ ולאן הכי כדאי, מן המעט שזכיתי להכיר.

 

ובעיקר להפוך למשפחה נוספת בחגים ובשאר ימות השנה, בכל אירוע שחגגנו כאן יחד עם כל הקהילה ולהרגיש מבורכת שיצא לי להכיר אנשים כמוכם שעובדים עם הנשמה ובלי סטופר, תחת ההנהגה החכמה והמקצועית של טלי בששת השנים שלנו יחד.

אני אוהבת אתכם עד מאד ותמיד תישארו בליבי.

 

צוות מרכז קהילתי נווה צדק- אימפריה של אנשים טובים

----------------------------------------------------------

 

בנוסף, אם יש אמא למנ"ש אז יש גם אבא מסתבר וברצוני להודות למחלקה לנוער וצעירים לדורותיה שליוו אותי בפן העירוני והפדגוגי וסייעו לנו רבות מבחינת תקציבים וסמינרי הכשרה כדי שנוכל לקחת חלק במהפכה החינוכית הבלתי פורמלית שקרתה בעיר תל אביב- יפו בשנים האחרונות.

 

תודה לדובי היקר, מנהל המחלקה על מפגשי השטח ולמאיה המזכירה ,על האדיבות והעזרה בכל. תודה לאבי על החברות הקרובה והזדמנות ללמוד כיצד ליצור דברים בסדר וארגון (כמו טבלאות אבי)  ותודה לשירה ומריאנה שהיו שותפות לדרך

 

וכמובן תודה לאבות המייסדים, גיא זוזות ועמוס אדאווי, שהיו דמויות משמעותיות בעולמי ולימדו אותי שחינוך עושים ברגלים, בשכונות, במסעות ארוכים של הצמחת בני נוער, ביחס אישי, באמונה באדם ובעיקר במנגל  והרבה אוכל...ככה גם נולדה פינת ה"מנ"שנשים האגדתית", דרך אגב.

 

משהו אישי לגיא במיוחד, תודה שלימדת אותי לדבר מנ"שית ולהאמין שאפשר ליצור מקום בו מי שאנחנו זה מספיק ויותר ויקבלו אותנו באהבה גם אם נאחר, או נדבר טיפה בשקט או נביא צבעים אחרים למעגל כל עוד נהיה נאמנים לעצמנו.

השתדלתי להעביר את התחושה הזו הלאה בכל שנה ושנה ולכל הדורות שגידלתי פה, בין אם מתנדבים מחוץ ובין אם חניכים מבית.

 

 גיא ואני - היה כיף ללכת בדרך החזון שלך

------

 

ולכן גם חשוב לי להודות בהזדמנות זו לדקל שטר, ולכנרת פרץ שמילאו את מקומי באהבה וקפצו לעזרתי מרגע היוודע מצבי הרפואי השנה...זו ברכה לאנשי חינוך להנות מפירות עמלם ואני בורכתי בכם וזכיתי לראות כיצד הערכים שהטמעתי בדקל כחניך שלי וכנרת כחיילת פרקמשית שלי, מהר מאד הפכו לפירות בשלים של עשייה ואכפתיות שמילאו אותי בגאווה עצומה.

 

כנרת ודקל היקרים, לא יכולתי לבקש רכזי מנ"ש טובים יותר מכם, תותחים יותר מכם, ומוכשרים יותר מכם. אני רציתי בליבי שתגשימו את עצמכם בתפקיד הזה  ואתם בזכות המעלות הטובות שלכם המטרתם עלינו גשם של נדיבות לב ואהבה.

 

דקל וכנרת היורשים הנפלאים- הסבתם לי גאווה

 

וכשפרקמסית ומד"ב משקיעים ככה בנחלת האלוהים הקטנה הזו -מנ"ש נווה צדק ובקהילה שהם צמחו ממנה, ניתן לראות כיצד החזון האדיר של גיא והחלומות של עמוס ואבי, שהנוער והצעירים בשכונות יתחברו בינהם ואף יהפכו ממובלים למובילים, הפך שנה אחר שנה למציאות נהדרת.

 --------  

תודה לחברי הרכזים ורכזות הנוער על העשייה השנתית המשותפת, שהיתה עבורי מעוררת ההשראה והרגשתי בכך שאנחנו בוראים מציאות ועושים הלכה למעשה דרך הביחדנס שלנו.

 

ותודה על האפשרות לעלות את הגיגי בפינתנו האונליינית בפיסבוק " מיומנה של רכזת נוער " שהיתה אהובה עלי ביותר:)

 והשיגה לייקים ואת תשומת ליבם של הקברניטים מאסף זמיר ועד עודד חוברה, עידן גביש, דניאלה רוב ועוד לטובתנו.

 

היה לי כיף גדול ליזום ברמה העירונית והקהילתית, ולהכיר על הדרך את השותפים שלנו מחוץ כמו בית ליבא, בית השנטי ונווה שכטר. אך גם את הפעילים החברתיים הנפלאים שלנו כמו לאה מוריס, דוד איתן, אמנון, נעמי של שלום, מקסים, אביב, קלאודיה, סרח, רמת ועוד שסיעו לנו מבית להרים הרים וגבעות עבור הנוער והמתנדבים שלנו יחד.

 

יודעים לקבל ולתת :)

 

תודה לכל מתנדבי חול, מתנדבי מחויבות אישית, הסטודנטים והפעילים הקהילתיים שנתתם דוגמה ראויה ויחד זכינו לראות את הנוער בשכונה גדלים וצומחים להיות אנשים טובים יותר ומטיבים בעולם שלוקחים את הערכים האלו הלאה לכל מקום שאליו יפנו וזו אולי המורשת והכנפיים שאנחנו מעניקים להם במלאכה הזו...וזו זכות אדירה.

 

רכזי מנ"ש תלאביב- יפו

 

-------------------

 

וכמובן, אי אפשר לסיים בלי להודות לכם/ן, המדריכים והמדריכות, הבוגרים והחניכים שעשיתם את מנ"ש נווה צדק לבית קסום שכזה.

התחלתי לכתוב שמות, אבל הרשימה הפכה ארוכה אז מבקשת לרגע מכל מי שהדריך ועזר במנ"ש לעמוד שנייה ומכולם למחוא להם כפיים

 

המילים הבאות והאישיות שלי מוקדשות לכם/ן וכאן גם ארשה לעצמי להתייחס לשנה האחרונה ולמחלה שאני מחלימה ממנה כיום.

הבוגרים שלי וכמה חבר'ה מבוקה שנדחפו לנו למנשנשים:)

 

למדתי ממכם המון. למשל, איך לסכם בן אדם, איך להשחיר בן אדם, איך משחקים קונטקט  ואיך לקבוע ש"פוצץ" בסוף ישיבה😊 אבל כמובן לא רק זה, למדתי ממכם מהו סוד הקסם של... ה-ביחדנס ואת הכוח העצום שיש לקהילה או קבוצה שיכולה להביא את עצמה לידי ביטוי בשלל גווניה השונים ועדין, למצוא מכנה משותף.

אהבה.

 

אני אהבתי לראות את המנ"ש שלי עשיר כרימון בסוגי אנשים וזהויות, מגדרים ומגזרים ועדין, להרגיש טבעי לגמרי לערבב את כל "המנשמיקס" הזה וליצור נבחרת חלומות שלגמרי הרגישה לי, בית.

(ואני מניחה שזו גם הסיבה העיקרית שבילינו פה עד השעות הקטנות וכרגע דור ונועה, כנרת ודקל נושאים ברקורד המאוחר ביותר, שאותו לא נאמר בקול רם, כי טלי המנהלת פה😊 אבל זה רק מראה כמה הרגשנו פה מלאי משמעות ואהבה)

 

כהכנה למפגש הזה ולרגע הזה, עברתי שוב על תמונות שהיו לי מכל מיני רגעים ושנים יחד ומתוך אוסף הרגעים שלנו, למדתי שלושה דברים עיקריים על עצמי שאשמח לשתף אותם איתכם:

 

ראשית, כל שנה הייתי נואמת לצוות החדש ואומרת להם שאני נביאה ויכולה לנבא להם איך תראה סוף השנה שלהם, איך הם ירגישו ויקשרו ויתחברו אחד לשנייה עד שלא ירצו לעזוב וכל תחילת שנה הייתי רואה פרצופים ספקנים וכל סוף שנה הייתי מחכה לרגע שאוכל להגיד  ""I TOLD YOU SOO! ובדר"כ גם צדקתי. חוץ מהשנה, שאותה לא יכולתי לנבא בחיים וזה נתן לי שיעור פרטי בענווה ובהבנה שהחיים מלאי הפתעות ושלא תמיד אפשר לנבא אותם, אז צריך פשוט לזרום ולקוות לימים טובים.

 

מנ"שמיקס אמיתי

 

ודבר נוסף שגיליתי, היה כמה שאתם עדין עושים לי להתרגש, גם מהמעמד הזה היום  שהוא לא מובן מאליו עבורי וגם ביום יום כשאני  מוצאת את עצמי מחייכת סתם ככה מתמונה שדור שלח לי על מדים עם איה ב ואיה מערבי שנפגשו במקרה בבסיס לרגע מנשי קסום. או מסמס מרוני שמעדכנת אותי כמה מחזורי הדרכה היא עברה בשדה בוקר כמד"נית, ממש כמוני ואני גאה בה מאד.

 

והכי כיף המסורת שבת שש שנים כמעט של קבוצת הבוגרימנש בוואטס אפ שמדי שישי מישהו מתגעגע ומתחילים שרשור של תמונות ועידכונים מרחבי העולם. כמו שחף מניו זילנד ונטע מנפאל או גילי מאתיופיה ויאיר ממזכרת בתיה.

 כיף לדעת שהחיבור שנוצר כאן חוצה לא רק מגזרים וזהויות אלא גם יבשות.

 

כל החמודים אצלי

 

התמונות והרגעים האלה תמיד ישארו שלנו וחלק ממני ואני שמחה שגם אתם ואני ממשיכים קדימה בחיים שלנו ועדין נשאר מקום כנה בלב להפגש, לדבר או סתם לחדש אחד לשנייה.

 זה הופך את האהבה הזו לאמיתית וכזו שאין לה תאריך תפוגה והיא מחזיקה גם אם לא התראנו שנה או שבוע.

 

מה שמוביל לדבר האחרון והחביב שלמדתי על עצמי.

הבנתי כמה היה לי קשה להפרד מכל זה למרות שהייתי חייבת, וזו גם הסיבה שלא ביקרתי כאן תקופה, (חוץ מהגימלים שלי כמובן), אבל זה היה נכון עבורי בדיעבד, כי זה איפשר לי שניה לנוח ולאגור את כל האנרגיה שלי להחלמה מלאה, קצת כמו שמראים בסרטונים במטוס על מסכת החמצן וממליצים להורה במקרה הצורך לשים קודם לעצמו ולאחר מכן לילד, מתוך הנחה שכדי לעזור למישהו, אתה צריך קודם להתמלא ולדאוג לעצמך...וזו גם הסיבה למסיבת הפרידה היום.

 

אני מסתכלת על שלל הרגעים שלנו יחד ואני מבינה שלא רק אתם התבגרתם כאן, גם אני התבגרתי כאן.

ולכן זה הזמן לעזוב.

"זה הזמן לעזוב את הקן"

 

אני מסיימת היום שש שנים שלמות וממלאות שלימדו אותי מהם אושר ואהבה

גידלתי כאן דורות ומחזורי הדרכה וצמחתי בצוות שהעניקו לי משמעות רבה בכל יום ויום

תודה רבה על כל אלה ובמיוחד למשפחה האדירה והאישית שלי שנמצאת כאן היום ושזכיתי שהם שלי והם האדמה הטובה שממנה אני צומחת.

 

מאחלת בהזדמנות זו רגע לפני תחילת שנה חדשה ,שתהא לכולנו שנה טובה וחתימה טובה

וכמובן בריאות טובה  (כי זה הכי חשוב מסתבר:),

שנתבשר בבשורות טובות ובעיקר...שנתחדש.

 

אוהבת , דנה סתוי

(נאום הפרידה שלי-31.8.18 בדיוק ביום שבו התבשרתי במחלה בדיוק לפני שנה- מי היה מאמין שככה תסתיים השנה שלי!

------------------------------------------------

 

ככה בונים אהבה- דנה סתוי

לקח לי קצת זמן לעכל את מסיבת הפרידה המדהימה שערכו לי במרכז הקהילתי בנווה צדק בו עבדתי בשש השנים האחרונות.

אבל זו חוויה שאקח עימי כפנס להאיר לי את הדרך

ורגע לפני יום הכיפורים, אראה בזה כזמן מאזן פרטי שלי ודין וחשבון אמיתי בין מה שנתתי ומה שקיבלתי ובין מה שהייתי לבין מי שאני היום בזכות כל זה.

 

אני מקווה ומייחלת שהשנה ובשנים הבאות יכתבו ויחתמו לנו רק דברים טובים ושנדע להשליך מעלינו את כל מה שאינו מנת חלקנו יותר, ולקבל באהבה שינויים והתחדשות.

 

אני מודה לאלוהים על כל הלבבות שנכנסו לחיי בששת השנים האחרונות שאותם אני אוספת בתרמילי ולוקחת איתי לדרך בידיעה שהלב שלי מספיק רחב לשמור עליהם  טריים ואמיתים למרות השנים שחולפות, כמו חבר טוב שגם אם לא ראית אותו שנים, החברות בינכם מאפשרת לכם להמשיך בדיוק מהנקודה שהפסקתם.

ועדין, להתקדם ולהפתח לחוויות ולהכרויות חדשות ולהכיל עוד ועוד אנשים חדשים שעתידים להכנס לעולמי ולטלטל אותו לטובה ועל כך ברוך הבא ושנה טובה.

 

"תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ

הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת

וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק

 

אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ

הֵשַׁבְתִּי לוֹ

אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי

בָּרוּךְ הַבָּא"

 

אווה קילפי. פינלנד. מאה 20 תרגום: רמי סער

Please reload